איפפפ, איך אני אמור להתחיל כתיבה כזו?

אנשים תמיד שואלים אותי: “מה הסטנדרטים שלך”?.
אנחנו מתחילים את חיינו כאנונימים, ככה העולם רואה אותנו (תינוקות), ותוך זמן קצר אנחנו מתחילים את תהליך העיבוד של “המסגרת”. כולנו עוברים תהליך סביבתי (בית/חברים/אינטרנט/ביה”ס…) ובסוף יש לנו תקנים (“סטנדרטים”). התקנים האלו הם סטנדרטיי השיפוט והם “אומרים” איך העולם סביבנו צריך להיות.
כן, לכולנו יש/היה את המאפיינים הללו, לדוגמא; חלקנו סבורים שלצד השני צריך להיות גוף/שיער/עיניים מסוג מסוים.
זה נורמלי, אחרי הכל כולנו חונכו כך.
זה נורמלי ?
לא, זה לא נורמלי.

“מה הסטנדרטים שלך?” – הם שואלים.
“בן אנוש” – אני עונה.
הם מגיבים מהר (בשוק): “כולנו בני אנוש”
אני: “בגלל זה לכולנו מגיע את  אותו הסיכוי בחיים, אפילו בחיי BDSM”

“תבינו, אם עבד/כנוע יעריך אותך (כאדון) ואת הדרכים שלך (כמורה) הוא ילך אחריך לכל מקום. אבל זה כוח יותר גדול ממה שזה נראה, אתה אמור תמיד להשתמש בו לטובת התלמיד שלך (בטווח הארוך). לדוגמה: הייתה לי שפחה אנורקסית והיא הבינה שאני רוצה שהיא תהיה בריאה, היא החליטה להשמין. אני לא הכרחתי אותה או דיברתי איתה על זה, אני מאמין שהיא הבינה את שאיפתי, שנוכחותה לצידי לתקופה ארוכה חשובה ואם היא תמות זה לא ימצא את המטרה.
מצד שני, הייתה לי גם שפחה שמנה והיא הבינה שהגוף שלה ניזוק בגלל הרגלי אכילה לא נכונים, ואכן יום אחד היא החליטה להשתנות ולאכול נכון.
אתם מבינים, לכל אחד מגיע סיכוי”.

– הם: “בסדר, אבל עדיין צריך להיות לך גבולות”.
– אני: “גבולות הם סוג שונה של שיחה, אבל אם אתם מחפשים גבולות קבלה אני אנסח זאת כך:
1. בן אנוש.
2. מוח.
3. כוח רצון.”

אני תמיד אומר: “כולנו יכולים להשתנות לטובה!”