אני קורא לזה “המסע” כי זה בדיוק איך מה שזה.

לכל אדם אשר כנוע/עבד/נשלט עולה המחשבה שרק הוא עושה מסע. זאת למרות שהוא מודע לעובדה שהשולט/ת (שולט/אדון/שולטת/גברת) עושה את “המסע” שלו/שלה, (לפעמים פיזית ונפשית) ועדיין הם נוטים לשכוח את העבודה שכל מסע הוא שונה וזה לא סוג של משחק מחשב. לכן, לפעמים אתה יכול למצוא את העבד/הכנוע שלך כ-לא מכבד, ואת הראש/היד/השוט מתחיל/ה לעבוד.

בגלל האמור לעיל החלטתי לכתוב קצת על המסע האישי שלי.
כל הנשלטים/ות וחברים הקרובים שואלים אותי: מאסטר/**** “איך התחלת את כל זה?”
תשובתי העיקרית: “באמת ובתמים אין לי מושג”.
אז עשיתי קצת חושבים למען “הכלל” ומצאתי את התשובה.

איפה הכל החל?
ובכן, כמו שאמרתי בעבר (בכתיבה הראשונה שלי) החברה שלנו מחולקת לשתי מחנות: הציידים והניצודים.
אני גיליתי שאני צייד כבר בגיל צעיר; הייתי גדול מאחרים פיזית, הייתי מראה תוצאות טובות תחת לחץ, אובחנתי עם 160 אייקיו בכיתה ג’ וגם הייתי מאוד אלים.
הצייד הנורמטיבי (בתור ילד) יכה את הטרף (ניצוד) בגלל שהוא לא אוהב אותו – לא אני. אני נראתי כמו טרף קל וגם הייתי מחכה ש”הילד החזק” יבוא לבקר אותי, והם תמיד באו (הפיתוי הוא כל-כך חזק). כל פעם שהם היו באים, באורח פלא הם היו שבורים חלקים בגוף ולא היה את מי להאשים.

לאחר כמה שנים אני גילית את עולם הפורנו ואת קטגורית ה”פֶּטִישׁ”. מתחת לקטגוריה הזו אני מצאתי את התווית “BDSM”…
מיותר לציין שאתרי פורנו של העבר היו, בעיקר, פרמיטיבים והאדם הסקרן לא יכל למצוא המון דברים – זה ההסבר למה BDSM נמצאה תחת הקטגוריה של פֶּטִישׁ.
…ובאותם זמנים הסתבר לי שבנים התחילו לדבר על הכל (במיניות) לפני בנות, ואז התחלתי לגלות שאני הייתי חריג לגבי החיפושים והעדפות הפורנוגרפיות שלי – כמובן שלא אמרתי מה אני מחפש באמת. אני הייתי מאזין מהצד וגיליתי מה הבנים בגילי מעדיפים וכשנשאלתי על הנושא הייתי אומר מה שכולם אהבו.
אבל מה שבאמת מצאתי בחיפושיי היו; הצד החינוכי, ההשפלות, את הכוח לשנות את האחר, קינבאקו/שיבארי (או קשירות)…רק המחשבה על הקטגוריות האלו מאיצה לי את הלב ומעלה את רמות הריגוש!
אני התחלתי עם פרונו מגיל ,10 ועד גיל 18 חלמתי להיות אדון.
כפי שכולנו יודעים הזמן עובר ותשוקה שלא מולאה, מתישהו תדפוק על הדלת ותחזור הביתה. הינה אני בגיל 17, והחברה הראשונה מגיעה, לא, סליחה…האהבה הראשונה. היו לי הרבה חברות לפני זו, אך היא באמת חשובה (3>). אני זוכר את תמיתכה ברגעים הקשים בצבא, תמיכתה כשהייתי רגע לפני הסוף, תמיכתה כשהייתי פצוע – היא סבלה איתי וסבלה ממני.  בציר זמן הזה כאשר האושר הוא המפקד העליון, את זה כולנו מחפשים (קסם ורגעים בלתי נשכחים). הייתי באמת מאושר, אולם משהו היה חסר – התשוקה המזוינת הזו עדיין דופקת על הדלת (למה אני כזה מוזר?). לבסוף לא יכלתי להילחם יותר – הרגשתי שאני לא יכול להפוך אותה לשפחה שלי (ועוד סיבות משנה) והחלטתי לעשות את המהלך….נפרדתי ממנה וכמו שאומרים בסרטים: “חלק מהלב שלי נשאר מאחור”.

החלק החיוני הזה (“ההתחלה”) הפך אותי לאדון שאני היום, חסר פחד, מדויק, מלטף אולם חסר רחמים…(אני לא יכול לגלות הכל, אתם תצטרכו לגלות חלק לבד).
לאחר מכן לקח לי קצת זמן למצוא את השפחה (באינטרנט) הראשונה שלי שגם פגשתי לבסוף והובלתי לחיים טובים יותר, אבל זאת אנקדוטה לפרק הבא.

מאז היו לי שפחות מארצות שונות כגון; ארה”ב/סין/יוון/ישראל – אני מייעץ, מחנך, טס לסשנים ואני שמח על ההצלחות, מצד שני אני לא יכול להגיע לכל הדברים האלו בלי להשאיר חלק מהלב שלי מאחור.

“אין שום הצלחה ללא הקרבה”